במפעל עופות תעשייתי, שבו הסדר נקבע על פי חוקים דטרמיניסטיים של החיים,

הגוזל בעל שש האצבעות מגורש מהחברה התרנגולית.

הוא פוגש את המתבודד – פילוסוף יחידאי שמבין את שפת בני האדם ויודע שהקומבינט

הוא לא רק מקום מחיה, אלא מפעל מוות מוסדר.

המתבודד אובססיבי לרעיון התעופה – הדרך היחידה לפרוץ את גבולות העולם הזה.

אבל האם אפשר לעוף אם מעולם לא ידעת לשם מה יש לך כנפיים?

ומה מפחיד יותר – להסתכן או להישאר?

זהו סיפור סאטירי על סדר ומרד, חירות והגבולות שלה,

על מערכת שבעצמה אינה זוכרת למה היא קיימת.

החומר יתורגם לעברית ויותאם לקהל הישראלי.

חלק מארגזים מלאים בחציר, חול או נסורת, ואחרים מספקים משטח יציב, המאפשר לשחקנים לטפס ולהתנועע בגבהים.

מיפוי וידאו מרחבי מעיר את הארגזים

לחיים – הם נעשים לקירות הקומבינט, למסוע בתנועה מתמדת או לדימויים מדיטטיביים.

מרחב ההצגה – מבנה משתנה העשוי

מארגזי קרטון.

השחקנים יוצרים מיזנסצנות על ידי בניית קירות, מחסומים ומנהרות, ומשנים את הקומפוזיציות האמנותיות.

שחקנית, תפקיד של עכברה החד-עינית + קול

• מתבודד ושש-אצבעות הוא אלגוריה פילוסופית מאת ויקטור פלווין, המתרחשת בתוך מרחב סגור של לול תרנגולות – המסמל את גבולות התפיסה והעולם המוגבל.

גיבורי הסיפור הם שני אפרוחים, מתבודד ושש-אצבעות, המשוחחים על טבע המציאות, משמעות החיים והאפשרות לקיום מעבר ל"חומת העולם".

מתבודד באמצעות התנזרות והבנה פנימית תופס את אשלייתיות העולם שסביבו ומשיג חירות פנימית. שש-אצבעות לעומתו תמים, מבולבל וסקרן – מנסה להבין את העולם דרך רציונליזציה ודוגמות, אך חיפושיו מובילים אותו לא פעם לבלבול. יחד, הם מחליטים לעזוב את הלול כדי לגלות מה נמצא מעבר לחומה שמפרידה בינם לבין הבלתי נודע.

בסיום, הם מצליחים לפרוץ את הגבולות: המתבודד יוצא לדרך מתוך מודעות ובשלות לקבל את הלא נודע, ואילו שש-אצבעות – מתוך אינטואיציה ותחושת דחף, ולא מתוך הבנה מלאה – אך בכל זאת מצטרף אליו. מעופם מהווה שחרור מהמגבלות אך משאיר שאלה פתוחה: האם שניהם אכן השיגו חופש אמיתי?

באמצעות אבסורד ומטאפורה מחיי היומיום הסיפור עוסק בשאלות אוניברסליות של חירות, תודעה, והתגברות על הפחד מהלא נודע.

האם אפשר לעוף אם מעולם לא הבנת לשם מה ניתנו לך כנפיים?

ומה מפחיד יותר – להסתכן או להישאר במקום?

• תפאורה – ארגזי קרטון כאלמנטים מודולריים של המרחב ההופכים ללול תרנגולות, חומת העולם ולמסוע.

מיפוי וידאו – הקרנות על הארגזים – קירות המפעל, מסוע בתנועה, טיפוגרפיה, אטיודים גנרטיביים –

משנים את הקומפוזיציה בזמן אמת ומשתפים את הקהל, כך שהוא הופך לחלק מהתהליך האמנותי.

תאורה – תאורה דינמית באמצעות Artnet וגופי תאורה מבוקרים מאפשרים לשנות את האקספוזיציה עם מינימום אמצעים.

שימוש בהדגשות תאורה נוספות. למשל, סולמות ניאון היוצרים כיווני תנועה במיזנסצנה.

סאונד – עיצוב סאונד חי (גיטרה בס אקוסטית, מיקרופונים, סינתיסייזרים, לופר…) ו-ASMR: רעשים, נשימות, ושימוש באביזרים ככלי הקשה.

מצלמת PTZ – מבליטה דגשים, משדרת פרטים מדויקים, תקריבים. מעקב אחר אובייקטים ותגובות הקהל. יצירת פתרונות בימתיים אדפטיביים.

אימרסיביות – הקהל כחלק מההתרחשות ("החברה"), משחק אינטראקטיבי בין הצופים לשחקנים.

• ההצגה הזו חורגת מגבולות התיאטרון המסורתי ומשלבת טכנולוגיות דיגיטליות, ניסויים קוליים ואינטראקטיביות. החדשנות שלה טמונה ביצירת מרחב חי וריאקטיבי שבו אור, סאונד ווידאו אינם רק מלווי השחקנים, אלא מהווים חלק בלתי נפרד מהנרטיב.

המרחב הבימתי אינו סטטי, אלא משתנה בהשפעת תנועת השחקנים והתאורה, וכך נוצרות צורות ביטוי חדשות.

המקוריות של הגישה, כמו גם בהצגות הקודמות שלנו, היא בכך שכל מה שמתרחש על הבמה מתפקד כחלק בלתי נפרד ממנה: איננו מחלקים את ההצגה לעמדת שליטה טכנית ולבמה. כל התהליכים הטכניים – תאורה, סאונד, וידאו, כל שינוי בתפאורה – מנוהלים על ידי מי שנמצאים על הבמה.

אנחנו תמיד רוצים לחשוף בפני הקהל את תהליך יצירת ההצגה באופן גלוי – להפוך את כל התהליכים ההנדסיים למופע בפני עצמו. זה הפך לחלק מהשפה האמנותית שלנו, ואנחנו מזהים עניין רב מצד הקהל בכך. זו הייחודיות שלנו.